אית אנן מיתני. איכא דתני לה דלא היא דל''פ אלא מתני' מיירי במקום פלוני והיה ידוע להם שבאותו מקום לא נהגו לעשות השעורים כפלים כחטין והלכך איכא קפידא באותו המין לפי שבעל השדה אומר לו לא היה לך לשנות מהמין אשר קבלת עליך ומה איכפת לי בהכחשת הקרקע ועכשיו אני מפסיד חלקי בחטין. והלכך מעשר ונותן לו ומה דתני ר' חייא מיירי במקום שנהגו לעשות שעורים כפלים דמכיון שהקרקע אינה מכחשת ומשובחת היא ועושה שעורים כפלים נמצא זה לא הפסיד והלכך לא קפיד אלא שיתן לו מאותה השדה ואפילו הוא נותן לו שעורין שזרעה כיון דנותן לו כפלים כחטין הוי כאלו היה נותן לו חטין ומשום הכי ס''ל לחכמים דא''צ לעשר:

ופליגא. מתניתן וברייתא בפלוגתא דתנאי דאמרן:

מה דתני ר' חייא. דחכמים פליגי אדר' יהודה וס''ל דהכל הולך אחר אותה השדה וליכא קפידא באותו המין כחכמים דהתם הוא דאתיא דאית להו שלפעמים מתרצה בעל השדה כשזה זורעה מין אחר כגון שא''ל לזורעה חטים וזרעה שעורים דלא איכפת ליה לבעל השדה ואדרבה נהנה בזה שאינם מכחישים את הקרקע:

תני ר' חייא. אבל לדברי ר' חייא בתוספתא שם גריס אדברי ר' יהודה דחכמים פליגי עליה דקתני התם וחכ''א אם מאותה השדה נתן לו וכו' כדמייתי הכא א''כ באותה השדה דוקא תליא מילתא ומפרש הש''ס דחכמים דמתני' וחכמים דתוספתא כתנאי אתיא:

הא מאותו המין וכו'. אדברי ר' יהודה דמתניתין קאי דאנן תנינן א''ר יהודה אימתי בזמן שנותן לו מאותה השדה ומאותו המין וכו' דמשמע דתרוייהו בעינן הא אם נותן לו מאותו המין אלא שהוא לא מאותה השדה או מאותה השדה והוא לא מאותו המין וכדפרישית במתני' בזה מעשר ונותן לו לדברי המתני' דקאמר רבי יהודה אימתי וכו' וזה אינו אלא לפרש ולא כחולק וא''כ אף לחכמים הדין כן:

קיבל ממנו השדה לקצור בשבלין. כצ''ל וזהו הרישא דהתוספתא וכדפרישית:

מתני' כרשב''ג. מה דתני ר' חייא כחכמים. ופליגא הך פלוגתא דרשב''ג וחכמים בפ''ט דב''מ מיתניא ועלה קאי הכא דתנינן התם המקבל שדה מחבירו לזרעה שעורים לא יזרענה חטים לפי שהחטין מכחישין את הקרקע יותר מן השעורים ומוקמינן לה התם דבחכירות איירי דאי בקבלנות אמרינן תיכחוש ארעא ולא ליכחוש מרה והרי הוא נהנה בשנוי של זה חטים יזרענה שעורין ורשב''ג אוסר דס''ל דלעולם אין להחוכר לשנות דעתו של בעל השדה והשתא קאמר הש''ס דמתני' דשמעינן דלד''ה אפי' נותן לו מאותה השדה צריך שיתן לו גם מאותו המין כרשב''ג דהתם הוא דאתיא דס''ל דלעולם קפיד בעל השדה על אותו המין שזה קיבל עליו לזרעה ואם נותן לו מאותה השדה ומאותו המין שקבל עליו היה מתרצה בעל השדה שיתן לו זה בלתי מעושר והוא יהיה מפריש המעשר דאדעתא דהכי הורידו אבל אם נותן לו ממין אחר ממה שקיבל עליו לזרוע בהשדה צריך הוא שיעשר ונותן לו דאדעתא דהכא לא הורידו בעל השדה:

א''ר חנינא תיקנו במקבל שלא תבור א''י ברם הכא זרועה היא. כלומר דר' חנינא משני וקאמר דלעולם האי ברייתא במקבל בקבלנות מיתוקמא וממתני' לא קשיא מידי דהא טעמא דתיקנו במקבל שיהא פטור מכלום אלא חילק ונותן לו משום שלא תבור א''י דאי מחייבת ליה שמעשר או אפי' בתרומ' על חלקו של בעל השדה אתי למנועי ולא יהו מקבלין שדות באריסות ותהיה א''י בורה לפי שהמקבל יאמר אני צריך לזורעה ולטפל בה עד יתבשלו פירותיה ויהו מוכנים לקצור ואם אני צריך עוד לעשר או לתרום חלקו של בעל השדה למה לי זה וימנע עצמו מאותה קבלנות ולפיכך אמרו חכמים שא''צ לא לתרום ולא לעשר חלקו של בעל השדה אלא חולק ונותן לפניו כמות שהוא טבל אבל הכא במקבל שדה לקצור בחטים כבר זרועה היא וכבר נגמרו השבלים וכן בכרם הענבים וכן באילן הזיתים וא''צ לטפל ולטרוח כ''א לעשות ולדוש החטים ומן הענבים יין ומן הזיתים שמן ולא ימנע עצמו שהרי הוא נוטל חלקו בשביל כך והלכך אמרו בזה מעשר ונותן לו דבטרחא קלה כזו והוא משתכר בחלקו לא ימנע עצמו בשביל המעשר והשתא נתבאר לן גם טעמא דרישא דהתוספתא דאם קיבל השדה לקצור שבלין והיינו שהוא יטפל בה עד שיגיעו השיבלים לקצור וכן בכרם עד שיהא בו ענבים לבצור ובאילן עד שיהא בו זיתים למסוק נותן לו כמות שהן טבל דאי אטרחית עליו המעשר או התרומה אתי לאמנועי ודמיא לרישא דמתני' והיינו נמי דמייתי הש''ס הרישא בתר הסיפא דכד מיתרצא לן הסיפא ממילא נתגלה לן נמי טעמא דהרישא:

איתא חמי. ומתמה בא וראה עד שלא זרע תורם כדתנן במתני' דהחוכר שדה מישראל תורם ונותן לו אבל אינו מעשר והרי החוכר הזה קיבל השדה בלתי זרועה והוא זורע אותה וברשותו גדלו הפירות ואפ''ה לא החמירו בו כ''א שיהא תורם בלבד והכא דמשזרע בעל השדה הוא וברשותו גדלו ואינו מקבל ממנו כ''א לקצור בחטים ואת אמרת מעשר בתמיה. הא איפכא מסתברא דכאן שלא גדלו ברשותו מכל שכן שלא יהא חיוב המעשר עליו וקא סלקא דעת' דבמקבל בקבלנות פשיטא היא דלא מתוקמא האי ברייתא דהא במקבל אנן תנן דפטור מכלום אלא חולק ונותן לפניו וע''כ בחוכר מיירי והלכך פריך אמאי הכא מעשר ונותן לו:

קיבל ממנו שדה. זה לשון התוספתא (בפ''ו) ישראל שקיבל מחבירו שדה לקצור שבלין כרמו לבצור בענבים זיתיו למסוק בזיתים נותן לו כמות שהן שדהו לקצור בחטים כרמו לבצור ביין זיתיו למסוק בשמן מעשר ונותן לו. והש''ס מייתי לסיפא דהתוספתא בתחלה ומפרש לה והדר מייתי הרישא דמינה שמעינן מאי שנא רישא ומ''ש סיפא כדלקמן:

ר' לא בשם ר' יוחנן תפשה מדת הדין וכו'. כלומר דר' אילא סבר דלאו משום קנס הוא אלא דמתני' דהכא מדינא אמרה שעל החוכר חל הוא חיוב המעשרות ובחוכר מן העכו''ם תפשה בו מדת הדין ובמתני' דלעיל בחוכר מישראל לא רצו חכמים לפסוק ולתפוס בו לפי מדה''ד אלא כל שנותן לו מאותה השדה ומאותו המין א''צ לעשר ובמקום דאיכא קפידא כגון שנותן לו משדה אחרת וממין אחר בהא הוא דאמרו חכמים שצריך לעשר וכהך לישנא קמא בסוף הלכה דלעיל דמוקי למתני' כרשב''ג דפ' המקבל בב''מ דכל ששינה המקבל וזרעה מין אחר קפיד בעל השדה וצריך המקבל שיעשר ואח''כ יתן לו חלקו שקצב עמו:

ולא קנסו בחוכר מישראל. ואוקמוהו אדינא דכל היכא דליכא קפידא שנותן לו מאותה השדה ומאותו המין אין צריך לעשר כדאמרינן בהלכה דלעיל:

קנסו חכמים בחוכר מן העכו''ם. כלומר לאו מן הדין הוא דמדינא אף החוכר א''צ לעשר כ''א תורם הוא ונותן לו אלא הכא משום קנס הוא כדי שלא יהנה לעכו''ם לקבל ממנו בחכירות וע''י כך ימנע ותשאר השדה בורה ועל כרחו ימכרנה העכו''ם לישראל אבל בתרומה צריך הוא שיתרום דכמו דאמרינן דניחא ליה טפי לבעל השדה בחכירות מבקבלנות לפי שיש לו דבר קצוב ידוע כך ניחא ליה טפי למקבל בחכירות לפי שכשנותן לבעלים דבר קצוב השאר הכל הוא שלו ועל הרוב משתכר הוא יותר ולפיכך לכ''ע החוכר צריך שיתרום מדינא:

גמ' הכא את אמר תורם ונותן לו. במתני' דלעיל בחוכר שדה מישראל והכא את אמר מעשר ונותן לו ומ''ט:

ישראל שקיבל שדה מכהן. בתוספתא שם:

אמר לו על מנת שהמעשרות שלי על מנת שהמעשרות שלך על מנת שהמעשרות שלי ושלך. כלומר בין שהכהן בעל השדה התנה כן או שהישראל המקבל א''ל ע''מ שהמעשר שלך או שלי ושלך שהתנו שיהו חולקין גם במעשרות:

מותר. והתם גריס אסור וגי' דהכא עיקרית דמאי חששא איכא הכא בשהכהן הוא בעל השדה:

כהן שקבל שדה מישראל. בזה יש חילוק אם הכהן המקבל א''ל ע''מ שהמעשרות שלי מותר ואין כאן איסור ותנאו קיים כדאמרינן לעיל דהכל מודים שאם היה תנאי מפורש ביניהם שיהיה המעשר לכהן המקבל או ללוי התנאי קיים:

שלך אסור. שאם אמר הכהן המקבל לישראל ע''מ שהמעשר יהיה שלך ותוכל ליתן לכל מי שתרצה זה אסור ומפני שהוא ככהן המסייע בבית הגרנות דמוחל הוא חלקו מן המעשר ע''מ שיתן לו זה השדה בקבלנות וכדאמרי' לקמן שאסור לכהן להיות מסייע בבית הגרנות:

שלי ושלך אסור. כדמפרש ואזיל שאם קיבלה ממנו כדרך המקבלין שכל המקבלין נוהגין כן מותר ואם לאו אסור ופריך עלה ואמאי אסור ולמה הן התנאי וכי בלא כך אין המעשרות שלהן לחלוק בשוה כדתנן במתני' כשם שחולקין בחולין כך חולקין בתרומה ומעשר:

אלא הא כיני. אלא כך צריך לפרש שאמר לו הישראל בעל השדה שלי שלי החלק מהמעשר שהוא שלי יהיה שלי ושלך שלי ושלך החלק השני שהוא מגיע לך יהיה שלי ושלך בזה הוא דמחלקינן שפיר אם קיבלה ממנו כדרך המקבלין כלומר אם כך הוא המנהג שם שאם המקבל כהן או לוי נותן לבעל השדה החצי מחלק המעשר שלו והוא יתננו לכל מי שירצה מותר ואם לאו אסור לפי שזה הכהן המקבל שמתרצה בכך הוי ככהן המסייע בבית הגרנות:

תני. בתוספתא (ריש פ''ז) ישראל שקבל שדה מישראל וכהן מכהן ולוי מלוי חולקין ביניהן הכל:

למי נצרכה. הא דקתני כהן מכהן וכו' לר''א הוא דאצטריך דאע''ג דר''א פליג בכהן ולוי שקבלו מישראל מודי הוא הכא הואיל ושניהם כהנים או לוים שהן חולקין במעשרות דלא שייך כאן לומר שעל מנת כן באו ואיידי דנקט כהן מכהן ולוי מלוי נקט נמי ישראל מישראל:

גמ' מתיבין רבנן לר' אליעזר. לדידך דאמרת שעל מנת כן באו ובמה קנו להיות המעשרות שלהן:

אמר להן אין אתם מודין לי שאם התנו לו ביניהן. מתחילה בשעה שירדו לתוכה שיהו הן חולקין במעשרות כלומר שהחלוקה תהיה ביניהן בתנאי שהמעשרות יהיו שלהן ולא יהו נחשבין בחשבון החלוקה ובזה אתם מודים שהמעשרות הן שלהן וא''כ לדידכו נמי קשיא אפילו התנו במה קנו אלא ודאי דטעמא הוה דסתמו נעשה כאומר להן בעל השדה תלוש מן הקרקע הזה על מנת שתקנה לך מעשרותיו ולדידי נמי טעמא משום הכי הוא דהויא:

א''ל רבנן לר''א אופנא לית לון. כלומר אין כאן אופן ותנאי ולא איירינן הכא בשעשו תנאי על אופן זה:

אופנא לית לסתמא. סיומא דמילתא היא וכלומר הלא בסתמא עסקינן ולא דמי אופנא לסתמא. נעשה כאומר תלוש וכו'. כלומר ודאי בתנאי שעשו בפירוש על האי אופנא שפיר הוא דאמרינן נעשה כאומר תלוש מן הקרקע הזה שיקנה לך המעשר שבה אבל בסתמא שלא היה תנאי ביניהן ולא שייך לומר נעשה שהרי בעל השדה לא ידע מכלום ואע''פ שהן ירדו על מנת כן מ''מ במה קני:

מתני' כשם שחולקין בחולין כך חולקין בתרומה. כשבא הישראל ליטול חלקו מחצה ושליש ורביע ממה שעשתה השדה כך נוטל מחצה ושליש ורביע מן התרומה והמעשרות שמגיעין משדה זו ונותן הוא לכל כהן ולוי שירצה:

אף המעשרות שלהן. אם כהן הוא המקבל כל התרומה שלו ואם לוי הוא כל המעשר שלו שעל מנת כן באו וירדו לקבל שדה זו באריסות ואין הלכה כר''א וכמו דהקשו בגמ' עליו שאע''פ שעל מנת כן באו במה קנו:

מאן דאמר תפשה ניחא. אדברי ר''י דמתני' קאי דקאמר אף המקבל שדה אבותיו מן העכו''ם מעשר ונותן לו ומדייק הש''ס דבשלמא למ''ד דטעמא דמתני' בחוכר מן העכו''ם דתפשה בו מדת הדין ניחא נמי הא דר' יהודה דמכיון דבחוכר שדה של העכו''ם אמרו שמדינא הוא שצריך לעשר א''כ ר''י נמי מדינא קאמר דהא אף המקבל שדה אבותיו קתני ומשמע דאף זה הוא כן דמכיון דשדה אבותיו הוא הוא מחזר אחריה לקבלה באריסות ולפיכך אפי' במקבל בקבלנות אמרו בזה שהדין ג''כ בו כך אלא למ''ד דטעמא ברישא דמתני' משום קנסא הוא קשיא הא דר' יהודה בידו בתמיה וכי בידו הוא ואמאי ליקנסיה ומאי הו''ל למיעבד הלא היא ביד העכו''ם ואיהו ניחא ליה לטפל בשדה אבותיו ומאי קנסא שייך ביה. א''ר יוחנן. אין דהכא נמי שייך האי טעמא דמן המסיקין שנו ששדה זו נטלוהו מסיקין וגזלו מאבותיו ולפיכך היא חביבה עליו וקופץ לקבלה באריסות ומתוך שאת אומר לו כן שצריך לעשר גם חלקו של העכו''ם אף הוא דוחק עצמו ופודה אותה שלא תשאר ביד העכו''ם ויצטרך לעשר אף חלקו:

לפיכך אם חזר העכו''ם וכו'. סיומא דהך ברייתא בתוספתא היא לדברי ר' שמעון דקאמר תורם ונותן לו לפיכך אם חזר העכו''ם ונתגייר או שמכרה לישראל אחר מעשר כצ''ל וכן הוא בתוספתא ומה דגריס שם מעשר ונותן לו. גם זה ט''ס הוא אלא דהכי קאמר הואיל וזה החוכר אינו אלא תורם ונותן לו לפיכך אם נתגייר העכו''ם או שמכרן לישראל מעשר הוא שהרי לא הופרשו המעשרות והשתא האי גברא בר חיובא הוא:

אלא הא כיני. כלומר אלא ודאי ע''כ לומר דהך ברייתא לא מיירי כלל מדינא אלא מקנסא ורבנן ס''ל דקנסו חכמים בחוכר מן העכו''ם ולא קנסו בחוכר מישראל ור''ש סבר דלת קנסו חכמים אף בחוכר מן העכו''ם והשתא ל''ק דהול''ל בהדיא כן דלא קנסו בישראל דהא לא אצטריך דמהיכי תיתי לימר דקנסו בישראל וכי יש קנס בחוכר מישראל ושמעינן מיהת דטעמייהו דרבנן בחוכר מן העכו''ם משום קנסא הוא והיינו כחברייא ומיתוקמא מתני' אליבא דרבנן דר''ש:

הא רבנין אמרי וכו'. כעין דפרישנא לעיל בברייתא קמייתא והכא איפכא הוא דמכריח במאי איירי פלוגתייהו וכלומר דהא ודאי לא מצית אמרת דמדינא איירי ולרבנן אמרינן דתפשה מדה''ד בחוכר מן העכו''ם וצריך לעשר מדינא ולא תפשה מדה''ד בחוכר מן הישראל דלא אוקמיה רבנן אדינא כדלעיל וא''כ ניחא הא דתנן במתני' דלעיל החוכר מישראל תורם ונותן לו וא''צ לעשר אלא דהא קשיא דא''כ ר''ש דקאמר תורם ונותן לו משום דס''ל לא תפשה מדה''ד בחוכר מן העכו''ם אית בר נש דיימר הדא מלתא בתמי' וכי יש מקום לומר כן דמן הדין הוא בחוכר שצריך לעשר ובחוכר מן העכו''ם לא אקמוהו אדינא ולא שייך נמי לומר דבגופא דדינא פליגי דלרבנן הדין הוא בחוכר דמעשר ולר''ש הדין הוא דתורם דהא ליתא דאם מן הדין הוא לרבנן בחוכר שיעשר הוה להו לאסוקי מילתייהו בברייתא כדתנן במתני' והול''ל אבל החוכר מישראל תורם ונותן לו ואינו מעשר ולאשמעינן דלא תפשה בו מדת הדין:

מתניתא מסייעא לחברייא החוכר שדה מן העכו''ם מעשר ונותן לו וכו'. הך ברייתא בתוספתא היא בריש פ''ו דפליגי ר''ש ורבנן בחוכר מן העכו''ם ומפרש לה הש''ס במאי עסקינן פלוגתייהו:

רבנן אמרי תפשה מדת הדין בחוכר מישראל. כלומר דמן הדין הוא דאמרינן שהחוכר מן העכו''ם צריך לתרום וכן נמי בחוכר מישראל תפסה בו ג''כ מדת הדין ולפיכך תנן גם בחוכר מישראל תורם ונותן לו דמדינא הוא כן בחוכר לעולם בין מישראל ובין מן העכו''ם ור''מ סבר דלא תפשה בו מדת הדין בחוכר מישראל וכלומר דלר''מ מן הדין הוא בחוכר שצריך לעשר ובעכו''ם תפשה בו מדת הדין אבל לא בישראל ולפיכך הוא דאמרו בחוכר מישראל שא''צ לעשר כ''א תורם ונותן לו והשתא דמוכחא דפלוגתייהו מדינא הוא דרבנן סברי דבחוכר מהעכו''ם מן הדין הוא דתורם בלבד ולא מעשר ור''מ ס''ל דמן הדין הוא דמעשר א''כ ש''מ הא דתנינן במתני' בחוכר מן העכו''ם שצריך לעשר לאו משום קנסא הוא אלא מדינא ולא מתוקמא אלא כר''מ דהא לרבנן לא שמעינן דאית להו קנסא כלל וכר''מ שפיר אתיא ומדינא כדאמרן והיינו כר' לא בפירושא דמתני':

אלא הא הכני. כלומר אלא הא מכריחני לפרש הכין דלאו משום קנסא מיתפרשא הך ברייתא אלא מדינא קאמרה ובהא הוא דפליגי ר''מ ורבנן:

ויש קנס בישראל בתמי'. כלומר דאי הכי קשיא הא אנן תנן במתני' דלעיל דהחוכר מישראל גם כן תורם ונותן לו וכי יש קנס בחוכר מישראל ולדידך דבעי' לפרושי דטעמא דרבנן בחוכר מן העכו''ם דמיחייב בתרומה משום קנסא הוא א''כ הא לא קנסו אף בתרומה בחוכר מישראל והאיך תפרש למתני' דלעיל:

ה''ג מתניתא מסייעה לר' לא החוכר שדה מן העכו''ם תורם ונותן לו וכו'. הא רבנין אמרין וכו' ובספרי הדפוס נתחלפו הני מסייעא ובברייתא בתרייתא גרסינן מתניתא מסייע לחבריא החוכר וכו' מעשר וכו' והכי פירושא כלומר הא ודאי לא מצית אמרת דברייתא מתפרשא מטעמא דקנס וקסברי רבנן דמשום קנסא הוא דאמרינן תורם ונותן לו ור''מ קניס אף במעשר וא''כ לרבנן בחוכר מן העכו''ם הוא דקנסו להיות תורם ונותן לו ולא קנסו חכמים בחוכר מישראל:

מתניתא מסייעה לדין וכו'. תניא כוותיה דחברייא ותניא כוותיה דר' לא: